מתודה בקבוצה- כן או לא?

המורה הראשון שלי לעבודה הקבוצתית הדגיש והצהיר כל הזמן כי הוא לא מבין מהי היעילות של מתודה בעבודה עם קבוצה. הוא היה הדמות הראשונה שפתחה לי פתח לעולם הקבוצות והאמירה הזו שלו הלכה איתי דרך ארוכה... כמי שמנחה קבוצות גם באמצעות השימוש בבישול ואפייה תהיתי לגבי האמירה הזו ועודני תוהה.

הוא לימד אותי הרבה על מהי קבוצה, על התהליכים המתרחשים בה, איך מתבוננים על קבוצה, על דינמיקה, על איך אותה הדינמיקה הופכת בעצם להיות הכלי המשמעותי ביותר לשינוי של הפרט בקבוצה.

אחריו הגיעו עוד מורים רבים, עם גישות מגוונות ושונות, וחשובים מהם הגיעו המשתתפים בקבוצות שלימדו אותי באמת מהי עבורי הנחיית קבוצות.

אז למה באמת לא צריך מתודה בקבוצה?

כיוון שזו עלולה לפגום בטעם הטבעי, הבסיסי והמדויק של הקבוצה עצמה. כלומר - בהתפתחות בריאה של הקבוצה, בכל שלב תעלה הקבוצה את החומר הבוער בה מתוכה ותעבוד איתו. מתודות והכוונות מצד מנחה הקבוצה עלולות אולי לחטוא למטרה, ולהפוך את הקבוצה לכיתת למידה.

אייל שני ידוע בחיבתו לבישול הפשוט, הגולמי, זה שמשתמש בחומר כפי שהוא, מבלי לעבד יותר מידי או לסבך תהליכים - וזהו הקסם שבמאכליו המדויקים. הוא יודע מה כל חומר גלם דורש ומטפל בו בהתאם - קצת מלח, פלפל והמנה מתקבלת בהתרגשות לא רגילה...

בדומה מנחה קבוצה אשר משכיל לזהות את ייחודיות הקבוצה, כוחותיה וצרכיה, יכול בפשטות לדייק בה את התהליכים ולצמצם את התערבויותיו. הרי חברי הקבוצה הם המספקים את הגורמים התראפויטיים לתהליך: קבלה ותמיכה, אוניברסליות, עצה, למידה בין אישית, זולתנות ותקווה. ולמנחה נותר רק לעצב תרבות קבוצתית שמרחיבה את אותם המגעים הקבוצתיים ויוצרת קרקע עבור אותם הגורמים.

ובכל זאת מתי כן המתודה תבוא לעזרת הקבוצה? או - איך זה שהסלט שלי בבית לא בהכרח ייצא אותו הדבר כמו הסלט שיגיש לי אייל שני במסעדה? (האמת לפעמים הוא ייצא יותר טעים 😉 )

בעולם אידיאלי היינו מגדלים פירות וירקות בגינה, מטפחים אותם באהבה וקוטפים אותם בדיוק בעת הנכונה. בעולם אידיאלי היינו מלווים קבוצה בתנאים מדויקים, בזמן הנדרש ובהכלה רבה, מאפשרים לכל פרט ופרט בה לצמוח בזמנו לממדים המתאימים לו או לה. או אולי נכון יותר לומר כי בעולם אידיאלי, כלל לא היינו נדרשים לקיים קבוצה ככלי התערבות, טיפול או ליווי, פשוט כי הקבוצות בחיינו היו נוכחות, תומכות ומיטיבות עוד מיום היוולדנו, ומאפשרות את התפתחותו הבריאה והמעצימה של הפרט לשארית חייו.

אז הסיבה הראשונה בגינה אני מאמינה כי יש מקום למתודה בקבוצה היא, שבעולם האמיתי יש לנו הרבה גורמים זרים שלא מאפשרים לנו את כל אלו ואנו נדרשים לתהליכים קצרים וממוקדים. על המנחה להשתמש ביצירתיות על מנת לקדם תהליכים קבוצתיים בדרך מעט יותר מהירה. לשמחתי, נראה שרבות מן הקבוצות מצליחות להועיל ולסייע למשתתפים בהם להגיע לרווחה, תובנה או שינוי בצורה דומה, גם כשהטכניקות שלהן מגוונות ושונות.

במקרים האלו תפקידה של המתודה בהנחיית הקבוצה יהיה בקידום התהליך הקבוצתי לקראת תובנה. המנחה יכול להביא מתודה בעזרתה הוא ממחיש ומעלה נושא לדיון בקבוצה ובעצם, כך (באם נבחרה מתודה מתאימה) הוא מקדם את הקבוצה אל עבר השלב ההתפתחותי הבא.

הסיבה השנייה בגינה אני מאמינה כי יש מקום למתודה בעבודה התהליכית בקבוצה היא, שהמתודה מהווה לפעמים איזשהו כלי הגשה. כמו שנהוג לומר ש"עם האוכל בא התאבון", כך גם לעיתים קבוצה מתהווה סביב נושא, מתודה או הכלי בו משתמש מנחה הקבוצה. למנחה קבוצה המאמין בכוחה של הקבוצה עצמה ברור יהיה שהתהליך המשמעותי אינו מתרחש בזכות היצירה, הבישול, הדרמה או הכתיבה בקבוצה, אלא בזכות היחסים והדינמיקה אשר מתפתחת במהלכה. אך המתודה היא כלי הגשה - כלי הבעה, כזה שמנגיש את החומר אל הפרט והקבוצה ומפתה אותם להתחיל לעבוד.

לסיכום: נדמה לי כי העבודה הקבוצתית היא אמנות, ולכל מנחה את הזרם אליו הוא משתייך, באיזון נכון ותוך בחירה מושכלת המתודה בקבוצה יכולה להוות מקפצה להתפתחות הקבוצה, אך זאת בתנאי שהיא לא תופסת או מעלימה את מקומה של הקבוצה.